בדרשה שנשאה פרחה (פלורה) ששון בפני בית הדין לדרשנים בלונדון בשנות העשרים, היא עמדה על מעורבותן הריטואלית של נשים בטקס החתונה. על פי המנהג הבבלי בשעת חתונה נשים משחו בשמן את ראשיהם של תלמידי החכמים (יש שסייגו זאת לאם החתן שמשחה את בנה). פרחה נזקקה למובאה זו על מנת להצדיק את התקדים בו מצאה את עצמה - אישה הדורשת בדברי תורה מול בית מדרש לרבנים.  

 

בתקופת התלמוד היה לנשים תפקיד מיוחד: דרדוגי דמשחא ארישא דרבנן (כתובות י״ז ע״ב). ופירש רש״י: "הנשים נותנות שמן בראש התלמידים". לפי דעתי זהו סמל לשמנה של תורה, ורק לנשים הייתה הזכות.  כמו שנמצא במסכת ברכות י״ז ע״א: נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא (במה נשים זוכות? בלקיחת בניהם לבית הכנסת) (נאום פרחה ששון שניתן ביום האסיפה השנתית של בית המדרש לדרשנים בלונדון. ט' ניסן תרפ"ד. תרגום מאנגלית: סיימון מונטגיו)

​

הדברים מתחברים להמשך הדרשה בה פרחה עסקה בשלושת הזֵרים: של מזבח, ארון ושולחן, המקבילים לשלושת הכתרים: כהונה, מלכות ותורה. משיחת תלמידי החכמים פתוחה לכל אדם, בניגוד למשיחת הכהן והמלך המוגבלת ליורשים הביולוגיים בלבד. אולי משום כך גם לנשים החפצות בכך יש מקום בכתר תורה. "שמנה של תורה" יוצרת היררכיה הפוכה מבחינת מי המכתיר ומי המוכתר – הנשים את הגברים ולא ההיפך.

בהמשך הדרשה אמרה (על פי התרגום של הרב יואל הרצוג) :

 

כן הנני בכל נפשי למשוח אתכם. פירש להשתדל בעדכם בכדי שתזכו להיות ראשים על ישראל ולקיים "ושמן על ראשך לא יחסר". פירש שתהיו מלומדים בכל מקצועות התורה שלא יחסר לכם ידיעת התורה. (יואל הרצוג, אמרי יואל, עמ' 204)

 

"השמן" הוא ההנעה או התמיכה החומרית בבנים האישיים או בתלמידי החכמים, היושבים ולומדים תורה ומפיצים אותה בכל עת ובכל העם. מי כמו פרחה ששון, אחת הנשים העשירות בעולם, ה"משמנת" את עולם לימוד התורה בתמיכתה הכספית. לא רק ממונה החומרי כי גם הונה הרוחני אפשרו לה לעמוד מול החכמים ו"למשוח" אותם בשמנה של תורה.

 

מעגל החיים המסורתי אִפשר גם לדודותָי שלא זכו ללמוד תורה בעצמן "למשוח" אותנו למצוות ולזכות בכתר תורה. פרחה ששון כבר השתייכה לעולם המודרני ובו יכלה גם להמשיג את שותפותה וגם לסמן אופק שנשים גם יִמְשְׁחוּ תלמידי חכמים וגם יִמָּשְׁחוּ בעצמן לתלמידות חכמות, ולא רק אחת לשבעים שנה.